ביאור ראובן על בבא קמא ע״א

1 גמ' "בטובח ע"י אחר". ואפילו אם הוא חייב מיתה מטעם מסית, דהא הסיתו לזבח לע"א דהוי עבודה, מכל מקום החיוב מיתה שלו הוי בשעת הסתה והחיוב ממון הוי בשעת טביחה ואינם באים כאחד, ואפילו לא על ידי מעשה אחד.

2 "מה מכירה ע"י אחר". ואע"ג דבמכירה הוא בעצמו נמי לקח חלק בהמעשה, ואפשר לאמר דשנה בחטא, מ"מ ילפינן מהתם כך: כמו שמכירה חייב אף בנעשית ע"י אחר כמו כן טביחה, ובטביחה אי אפשר שיעשה ע"י אחר אלא דרך שליחות.

3 "אלא דקם ליה בדרבה מיניה". כלומר, דבמיתתו כבר שלם הכל.

4 "שלכם יהא". ואם היה אסור בהנאה הרי אינו שלו.

5 "פליגי בה רב אחא ורבינא". כלומר, פליגי אי לר' יוחנן הסנדלר מעשה שבת אסורין דאורייתא או דרבנן, דאי פליגי אליבא דנפשייהו הלכתא כמאן, א"כ לא הוי קשה מאי טעמייהו דרבנן דפטרי דהא אפשר לתרוצי כדתריץ "סבר לה כר' יוחנן הסנדלר".

6 רש"י ד"ה ר' מאיר היא. "שלא השם המביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומין". כלומר, דלא תימא, היאך מחייבינן אותם מלקות וממון, הא בעינן כאשר זמם לעשות לאחיו, וליכא, דהם זממו לחייב רק מאתים זוז, לפיכך קאמר, "שלא השם המביאן", כלומר, דמשום כאשר זמם אין חייבים רק מאתים זוז, ומה שלוקים הוי משום שבשעת מעשה עברו על עוד עבירה, והיינו שהעידו שקר ועברו על לאו דלא תענה, אפילו אם לא היו מחייבים בעדותם שום ממון, כגון אם היו מעידים עדות שקר על אשה שהביאה שתי שערות או שנתקדשה. וכן בלאו דחסימה שייך לאמר שלא השם המביאו לידי מלקות מביאו לידי ממון, מלקות משום לא תחסום וממון משום כובש שכר שכיר. והתוספות במכות פירשו בדוחק, שלא השם המביאן וכו' היינו שממון אינו צריך הזהרה ולפיכך הלאו יכול לשמש להזהרה על מלקות. וקשה, דהא אף במעידים אנו שחייב מלקות קאמר ר' מאיר דחייב שמונים, ומלקות הרי צריך הזהרה, הרי שלא מטעם דלא צריך הזהרה מחייב ר' מאיר.

7 ד"ה בשלמא. "המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה". פירוש, למזבח.

8 ד"ה במזיד. "והוא הדין לאחרים". אבל ליכא למימר דגרסינן כאן לא יאכל, דהא במקום דגרסינן יאכל כתוב בפירוש "לאחרים", כדחזינן בסיפא, בדר' יוחנן הסנדלר.

9 תוס' ד"ה אילו תבעה ע:. "אפי' לא היה עומד בחצירה". כלומר, דקשה להו, היכי קאמר, כיון דכי יהיב לה הוי אתנן, הא לא יהיב לה כלל אלא היא קונה מעצמה משום דקאי בחצרה. וכי תימא דהכי קאמר, כיון דלפני זה יהיב לה לאתנן. זה אינו, דהא קודם שקנתה יכול לחזור ולא הוי אתנן, ובשעת הזנות נמי אין עליו שום חיוב, אלא שהיא קונה משום שאמר לה בשעה זו תוכל לקנות, וא"כ הקנין אינו תלוי כלל בזנות אלא בזמן, ולא הוי אתנן זונה.

10 ד"ה והא קי"ל. "ודוחק לומר דרבנן פליגי אדר' מאיר". "דרבנן לא פליגי אדר' מאיר" כצ"ל. והדוחק הוי משום דבמכות משמע דרבנן פליגי אדר' מאיר בהא דקאמר "סבר לה כר' עקיבא דעדים זוממין קנסא" משמע דמאי דמחייב ר' מאיר משום דסבר לה כר' עקיבא, אבל מאן דפוטר לא סבר לה כר' עקיבא והמהרש"א כאן לא יצא ידי חובתו בזה.

11 בא"ד "אפי' בשעה שהעידו שקר טבחו ומכרו". כלומר, ע"י שליח.

12 ד"ה בטובח. "בדלא אתרו ביה". כלומר, לעולם כרבנן, ובדלא אתרו ביה יש חילוק לרבנן בין מיתה למלקות.

13 ד"ה בשלמא. "כשנתן רשות לשליח לשחוט כרצונו". קשה לי, למה לא מוקי כפשוטו, שעשה שליח לשחוט לע"ז, דהא לע"ז אין שליחות והמשלח יהיה פטור ממיתה ולפיכך יחייב ד' וה'.

14 ד"הה ?ד"ה אלא למ"ד. "דלא ניחא ליה למימר דפליגי בשליח". דאי פליגי בשליחות אדמפלגי בשוחט לע"א ושור הנסקל לפלגו בחולין והאי דפטרי רבנן הוי מטעם דאין שליח לדבר עבירה.

15 גמ' "שור הנסקל איסורי הנאה נינהו לאו דמריה קא טבח". מכאן קשה לר"ת דפירש דשור הנסקל אינו נאסר מחיים ועיין בסנהדרין עט בתוספות ד"ה שור שלא נגמר.

16 "והועד בבית שומר". האי והועד לאו דוקא דהא בתם נמי חייב סקילה, אלא כלומר, התרו את השומר ולפיכך חייב השומר לשלם דמי שור לבעלים.

17 תוס' ד"ה איסורי הנאה. "תיפוק ליה דאין זה טביחה דמחתך עפר בעלמא הוה!" כלומר, דמהא דאמר "ולאו דמריה קא טבח", משמע דשחיטה הוי אלא דלא הוי דמריה, וזה אינו, דהא לענין שחוטי חוץ לא בעינן דמריה, ומ"מ אמרינן דלא לחייב, והיינו משום דלא הוי שחיטה כלל. ואע"ג דר"מ סבירא ליה שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה מ"מ הרי אם שחט נבלה פטור, משום דבנבלה או בהמה טמאה השחיטה אינה נקראת שחיטה אלא חיתוך. וכן הכא לא עדיף מבהמה טמאה ולפיכך אמרינן גבי שחוטי חוץ דלא לחייב לכ"ע, אפילו לר' מאיר. ומשני דלר"מ דאמר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה הוי שחיטה אפילו באיסורי הנאה כיון שהחסרון אינה לא בגוף השחיטה ולא בדבר הנשחט, אלא בדין תורה, והוה כמו דדבר אחר גרם לה שלא תהא ראויה, או שלא תאכל. ודוקא בשחוטי חוץ אמרינן דאיסורא הנאה הוי כמחתך עפר, ולא מחייב, משום דהתם הדבר אינו תלוי בגוף אלא בדין תורה, משום שעשאוה קרבן.

18 בא"ד "דמכי שחט ביה פורתא קנייה בשינוי מעשה". כלומר, ובכן חייב אע"פ שאינו דמריה. ואע"ג דאמרינן לעיל דאי יצא מרשות בעלים ביאוש, או ביאוש ושינוי רשות או בשינוי השם, פטור, היינו דוקא שקודם שחיטה כבר יצא מרשות הבעלים.

19 בא"ד "דלא חשיב שינוי מעשה לקנות בכך". פירוש, דשינוי מעשה הוי דוקא בשעה שהשינוי משנה צורתו של דבר, באופן שעל ידי השינוי משתנה שמו של הדבר, וכדאמרינן בהגוזל עצים צו. "דיקלא ועביד גובי לא קני גובי ועבדינהו כשורי קני".

20 ד"ה וסבר. "ממאי דמחייב ר"מ בדינא דגרמי אין להוכיח שיחייב ד' וה' בדבר הגורם לממון". כלומר, כיון דד' וה' אינו חייב אלא בשור ושה בלבד, א"כ אפשר לאמר, דכיון דהשור והשה אינם שלו ומה שיש לו בם לא הוי אלא אפשרות להפטר בם מדמיהם, וא"כ אין לו כבר גוף השור והשה, אלא ממון אחר והממון אחר אינו חייב ד' וה', לפיכך מביא מר' שמעון דהוי כמו שיש לו בעלות בגוף השור והשה ויש לו זכות אפילו בד' וה'.

21 ד"ה מכלל. קצת קשה דמה דיוק הוא זה". כלומר, דהרי רישא לא איירי כלל בשחיטה שאינה ראויה, וא"כ רישא וסיפא הוו משניות מיוחדות, ואיכא כמה פעמים דרבי סותם משנה אחת כחד תנא, אע"פ שיש בה מחלוקת, ובמשנה אחרת מזכיר מחלוקת, ועוד דהמחלוקת דלוקה ומשלם כבר שנה במכות ולא הוצרך לשנותה שוב, ואע"ג דהמחלוקת דשחיטה שאינה ראויה כבר שנה נמי בחולין, איכא למימר דתני לה הכא להשמיענו דאפילו בטביחה ומכירה דלא כתיב שחיטה יליף ר' מאיר משחוטי חוץ, ולא מטבוח טבח והכן?, אבל י"ל דסבירא ליה דשחיטת יום הכיפורים הוי נמי שחיטה שאינה ראויה, מטעם "לא תאכל כל תועבה, וא"כ דייק שפיר מדלא פליג ר' שמעון אטבח ביום הכיפורים, כיון דהוי נמי שחיטה שאינה ראויה. ודחי, דפליג בסיפא, והוא הדין ברישא.